4 מיליון תיירים בשנה- הצלחה או כישלון- דר שקד מיכאל ברקת

Source: Ministry of Tourism


אילו היו בוחרים מלאכים בשמיים אזורי השפעה בהתאם למידת הפוטנציאל התיירותי, ספק רב אם צרפת הייתה נבחרת לפני ישראל. גם על פני האדמה, טוני בלייר טען בעבר שבארץ הקודש מצוי הפוטנציאל התיירותי הגבוה ביותר בעולם. אלא שרבים הסיכויים כי בשנת 2020 יגשימו הצרפתים את יעדם האסטרטגי, ויחצו את רף ה-100 מיליון תיירים בשנה, בעוד ישראל תגיע בשנת 2018 לרף של 4 מיליון בלבד. אם מתייחסים אף למספר התיירים שמגיעים ליום אחד, אז הפערים גדולים בהרבה. בשנים האחרונות מספר המבקרים ממדינות אחרות בצרפת נע סביב 200 מיליון בשנה. על רקע זה מעניין לבחון את נקודות השוני העיקריות בפוליטיקה של התיירות, בין ישראל למדינות מפותחות בכלל, ולצרפת בפרט.
ראשית, זה לא מופרך לטעון שהצמיחה התיירותית בשנים האחרונות, גרמה להרבה ישראלים לשקול השקעה בשירותיי תיירות. אך במה יועילו המענקים של משרד התיירות, אם אין לאנשים ממעמד בינוני ומטה את שאר ההון הנדרש? במדינות המפותחות אפשר למצוא שפע של שירותי הארחה מגוונים, שהוקמו בעיקר בעזרת הלוואות מסובסדות ו/או ארוכות טווח, ולא דרך מענקים שמשרתים אינטרסים של בעלי הון. צרפת היא אחת הדוגמאות הבולטות ביותר להשלכות של משקיעים רבים בשירותי ההארחה על מספר התיירים.
בנוסף, ישראל היא המדינה המפותחת היחידה בעולם, ללא תכנית אסטרטגית וארוכת טווח ברמה הארצית או האזורית. על כן, זה לא מפתיע שכמה ערים ברחבי העולם המפותח מצליחות לארח בצורה נאותה עשרות מיליוני תיירים בשנה, בעוד ישראל אינה מסוגלת לקלוט כהלכה 4 מיליון. אין ספק שיש לתכנית אסטרטגית השלכות מרחיקות לכת על יצירת ענף תיירות נורמטיבי, ודומה שמשרד התיירות אינו רוצה או יכול לעצב תכנית כזו, ואף לבצעה.
יתרה מזאת, לורד, עיר קטנה בדרום צרפת בעלת 14 אלף תושבים, מארחת באופן קבוע יותר מבקרים מכל מדינת ישראל. מישהו מאמין שזה יכול היה להתרחש, במידה והשלטון המרכזי לא היה מקבל החלטה לבזר באופן כמעט מלא את תחומי הסמכויות והאחריות לרמה האזורית והמקומית? ברמה הארצית, לורד לעולם לא הייתה זוכה לתשומת לב כמו פריז ופרבריה, בדיוק כפי שהנגב או הגליל אינם עומדים בקנה אחד עם ירושלים ותל אביב. לעניות דעתי, אילו הייתה המערכת הפוליטית מאמצת לפני עשור את המודלים הארגוניים של המדינות המפותחות, הנגב והגליל היו זוכים כבר ב-2018 למהפכה דרמטית במצב הכלכלי והחברתי שלהם.
ולבסוף, מרבית המדינות המפותחות הבינו כבר מזמן שהדרך הנכונה להגדיל את מספר התיירים, היא יצירת תשתית תחרותית לפעילות של השוק החופשי, ולאו דווקא הקצאת סכומי עתק לשיווק. לשם דוגמה, הממשלה הצרפתית הקצתה בשנת 2016 70 מיליון יורו לשיווק, וחייבה את השוק הפרטי להקצות את אותו סכום בדיוק. בישראל, תקצה הממשלה בשנת 2019 122 מיליון יורו. באופן פרדוקסלי, ישראל משקיעה יותר כסף ציבורי בשיווק מצרפת, בזמן שעל כל מבקר בישראל יש בערך 50 מבקרים בצרפת. כך או אחרת, נתונים כמותיים ואיכותיים מראים שיש למסעות פרסום בזמננו השפעה שולית על גידול במספר התיירים.
ישראל היא כישלון של ממש בתחום התיירות כבר כמה עשורים. המחמאות הרבות על הגידול במספר התיירים בשנים האחרונות אינן במקום, הואיל ונותרו ליקויים חמורים במרבית הפרמטרים החשובים. יש לציין כי ישראל מצויה במקום האחרון בקרב המדינות המפותחות במדד התחרותיות של WTTC, שבוחן שורה רחבה של מדדים רלוונטיים, מעבר לתחרותיות במחיר. בעוד עשור או שניים, נראה ששר ההיסטוריה ישפוט בצורה שונה לחלוטין את השנים האחרונות בפוליטיקה של התיירות בישראל.
כותב הטור הוא חוקר בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית

Products specifications
Year of Publication
Item Type ספר
Publisher's Name
Publishing House


אילו היו בוחרים מלאכים בשמיים אזורי השפעה בהתאם למידת הפוטנציאל התיירותי, ספק רב אם צרפת הייתה נבחרת לפני ישראל. גם על פני האדמה, טוני בלייר טען בעבר שבארץ הקודש מצוי הפוטנציאל התיירותי הגבוה ביותר בעולם. אלא שרבים הסיכויים כי בשנת 2020 יגשימו הצרפתים את יעדם האסטרטגי, ויחצו את רף ה-100 מיליון תיירים בשנה, בעוד ישראל תגיע בשנת 2018 לרף של 4 מיליון בלבד. אם מתייחסים אף למספר התיירים שמגיעים ליום אחד, אז הפערים גדולים בהרבה. בשנים האחרונות מספר המבקרים ממדינות אחרות בצרפת נע סביב 200 מיליון בשנה. על רקע זה מעניין לבחון את נקודות השוני העיקריות בפוליטיקה של התיירות, בין ישראל למדינות מפותחות בכלל, ולצרפת בפרט.
ראשית, זה לא מופרך לטעון שהצמיחה התיירותית בשנים האחרונות, גרמה להרבה ישראלים לשקול השקעה בשירותיי תיירות. אך במה יועילו המענקים של משרד התיירות, אם אין לאנשים ממעמד בינוני ומטה את שאר ההון הנדרש? במדינות המפותחות אפשר למצוא שפע של שירותי הארחה מגוונים, שהוקמו בעיקר בעזרת הלוואות מסובסדות ו/או ארוכות טווח, ולא דרך מענקים שמשרתים אינטרסים של בעלי הון. צרפת היא אחת הדוגמאות הבולטות ביותר להשלכות של משקיעים רבים בשירותי ההארחה על מספר התיירים.
בנוסף, ישראל היא המדינה המפותחת היחידה בעולם, ללא תכנית אסטרטגית וארוכת טווח ברמה הארצית או האזורית. על כן, זה לא מפתיע שכמה ערים ברחבי העולם המפותח מצליחות לארח בצורה נאותה עשרות מיליוני תיירים בשנה, בעוד ישראל אינה מסוגלת לקלוט כהלכה 4 מיליון. אין ספק שיש לתכנית אסטרטגית השלכות מרחיקות לכת על יצירת ענף תיירות נורמטיבי, ודומה שמשרד התיירות אינו רוצה או יכול לעצב תכנית כזו, ואף לבצעה.
יתרה מזאת, לורד, עיר קטנה בדרום צרפת בעלת 14 אלף תושבים, מארחת באופן קבוע יותר מבקרים מכל מדינת ישראל. מישהו מאמין שזה יכול היה להתרחש, במידה והשלטון המרכזי לא היה מקבל החלטה לבזר באופן כמעט מלא את תחומי הסמכויות והאחריות לרמה האזורית והמקומית? ברמה הארצית, לורד לעולם לא הייתה זוכה לתשומת לב כמו פריז ופרבריה, בדיוק כפי שהנגב או הגליל אינם עומדים בקנה אחד עם ירושלים ותל אביב. לעניות דעתי, אילו הייתה המערכת הפוליטית מאמצת לפני עשור את המודלים הארגוניים של המדינות המפותחות, הנגב והגליל היו זוכים כבר ב-2018 למהפכה דרמטית במצב הכלכלי והחברתי שלהם.
ולבסוף, מרבית המדינות המפותחות הבינו כבר מזמן שהדרך הנכונה להגדיל את מספר התיירים, היא יצירת תשתית תחרותית לפעילות של השוק החופשי, ולאו דווקא הקצאת סכומי עתק לשיווק. לשם דוגמה, הממשלה הצרפתית הקצתה בשנת 2016 70 מיליון יורו לשיווק, וחייבה את השוק הפרטי להקצות את אותו סכום בדיוק. בישראל, תקצה הממשלה בשנת 2019 122 מיליון יורו. באופן פרדוקסלי, ישראל משקיעה יותר כסף ציבורי בשיווק מצרפת, בזמן שעל כל מבקר בישראל יש בערך 50 מבקרים בצרפת. כך או אחרת, נתונים כמותיים ואיכותיים מראים שיש למסעות פרסום בזמננו השפעה שולית על גידול במספר התיירים.
ישראל היא כישלון של ממש בתחום התיירות כבר כמה עשורים. המחמאות הרבות על הגידול במספר התיירים בשנים האחרונות אינן במקום, הואיל ונותרו ליקויים חמורים במרבית הפרמטרים החשובים. יש לציין כי ישראל מצויה במקום האחרון בקרב המדינות המפותחות במדד התחרותיות של WTTC, שבוחן שורה רחבה של מדדים רלוונטיים, מעבר לתחרותיות במחיר. בעוד עשור או שניים, נראה ששר ההיסטוריה ישפוט בצורה שונה לחלוטין את השנים האחרונות בפוליטיקה של התיירות בישראל.
כותב הטור הוא חוקר בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית

Products specifications
Year of Publication
Item Type ספר
Publisher's Name
Publishing House